(א) שכתבו – עיין בספר בני חיי מחלוקת החכמים לענין אם מותר לקרות בחומשים מודפסים ובסידורי תפלות הנדפסים ע״י עובד כוכבים ע״ש באריכות:

(ב) ישרף – ברמב״ם פ״ו מהלכות יסוה״ת מבואר דמצוה לשרפו. ועיין בשו״ת תשובה מאהבה ח״א סי׳ ק״י בס״ת שכתבו אחד כשהיה נחשד מאוד שהוא מכת המאמינים בשבתי צבי שבור שחיק טמיא ואחר זמן נתברר הדבר שכן הוא שהוא מכת הרשעה וכתב דמצוה לשרפו אף שבעת שכתב הס״ת לא היה אלא נחשד אך בתשובת הגאון בעל נו״ב ז״ל שם בסימן קי״ב אות ג׳ מבואר דאם לא היה בעת הכתיבה רק נחשד אין לשרפו רק טעון גניזה ע״ש. וכתב בשו״ת הרדב״ז ח״ב סימן תשע״ד בספר תורה שכתבו אחד מהקראים אף שהרמב״ם ז״ל מונה אותם בכלל המינין אפ״ה לא ישרף דלא נקראו מינין לענין זה כלל ומי ששורף אותה עובר משום לא תעשון כן אלא טעון גניזה ואסור לקרות בו בצבור ע״ש.

(ג) כתבו עובד כוכבים – עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קפ״א בשם שחצבו אומן עובד כוכבים על אה״ק אם צריך גניזה וכתב דדוקא אם העובד כוכבים כותב לעצמו יש חשש שמא כתבו לשם עבודת כוכבים אבל היכא שכתבו לישראל וגם גוף הדבר הוא של ישראל לא חיישינן שכתבו לשם עבודת כוכבים ועוד דע״כ לא חיישינן אלא כשהעובד כוכבים יודע מה הוא כותב שהוא שם אבל העובד כוכבים ע״פ הרוב א״י בכתב אשורית רק ישראל מרשים לו בצבע והעובד כוכבים לאו עשה אלא מעשה קוף בודאי אין חשש שמא לשם האלילים [כתבו] וא״צ גניזה ע״ש:

(ד) שכתבו – עיין בנ״צ מ״ש בזה בענין אם לא כתבו רק תפרו הס״ת ע״ש:

(ה) מסור – עיין בספר חומות ירושלים סימן רס״ט שכתב דהאי מסור דוקא בהוחזק עיין בחו״מ סימן שפ״ח הא לא״ה כיון שגמר כו׳ מיהו כשהאומר אלך ואמסור אי כתב אחר זה סת״ם י״א דפסולין אי הלך אח״כ ומסר ע״ש עוד שהאריך מאוד בענין אלו הפסולין לכתיבת סת״ם:

(ו) אשה – עיין בתשובת דברי יוסף סימן י״ב שכתב דס״ת תפילין ומזוזות שכתבם טומטום או אנדרוגינוס יגנזו מספק ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר כשרים משום דאיגלאי מלתא למפרע שמתחלה היה זכר ע״ש ועיין פמ״ג או״ח ריש סימן ל״ט מה שכתב מענין זה:

(ז) קטן – עיין במג״א סימן ל״ט סק״א שכתב גבי תפילין דבעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י״ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י״ח שנה (ועיין בס׳ מה״ש ובפמ״ג שם) ע״ש ומשמע דה״ה לענין ס״ת ועיין בתשובת כתר כהונה סימן א׳ שהאריך בפלפולו להכשיר ס״ת שהגיה אותה נער בן י״ג שנה ולא נודע לנו אם הביא ב׳ שערות ונשען קצת על ההיתר שבודאי בדקו אביו וראה שהיה לו ב״ש כיון שנתן לו להגיה ואף אם אביו אומר לאחר שמסר את הס״ת לבעלים שלא בדקו אינו נאמן כיון דאיכא חזקה סתם סופר מגמר גמיר וידע הדין שקודם שהביא ב״ש פסול לכתוב ולהגיה ואף אם אמר דלא ידע הדין נמי אינו נאמן ע״ש שהאריך ועיין בתשובת נו״ב חלק אה״ע סי׳ ס״א שהאריך מאד בענין זה אי סמכינן על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים והעלה דחזקה זו אלימתא היא והא דלא סמכינן עלה בחליצה לשיטת התוספות (דס״ל דסמכינן עלה אפילו להוציא ממון) הוא מטעם שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר והרי בידינו לבדקו ולשיטת הרא״ש הוא משום שיש כנגדה חזקה אחרת חזקת יבמה לשוק ולפ״ז היכא שא״א לבדקו אם אין נגדו חזקה אחרת ודאי סמכינן עלה והיכא שיש חזקה אחרת הוא מחלוקת תוספות והרא״ש הנ״ל ומשמע מדבריו שדעתו נוטה לדעת התוס׳ עש״ה והדברים הללו נאמרו ונישנו בקיצור בנו״ב תניינא חא״ח סי׳ א׳ ע״ד השאלה שהסופרים מניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקים אם הגיעו לגדלות וכתב דבדיעבד אם כתב ואינו לפנינו ודאי כשרים אבל להניח לכתוב לכתחלה קודם שבדקוהו תליא במה שדברי המג״א סתרי אהדדי בסימן ח׳ ובסימן תנ״ז (ר״ל דבסי׳ תל״ז סק״ד כתב המג״א דהא דאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר הוא דוקא אם להוציא מחזקת איסור ולפ״ז הכא גם לכתחלה מותר לכתוב אמנם בסימן ח׳ סקי״א כתב דהא דצריך לעיין בחוטי הציצית הוא לפי שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר משמע אפילו היכא דליכא חזקת איסור אין סומכין) ולכן ראוי להזהיר הסופרים ע״ז עכ״ד ע״ש. שוב אחר זמן רב נדפס תשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ״ל וראיתי בחלק א״ח סימן ז׳ שגם הוא נשאל על השאלה הנ״ל ולו דרך אחרת בזה דגם הכא דמי ממש לחליצה דהוי חזקת איסור כיון דמחוייבים להניח תפילין (וכן בס״ת לצאת ידי קריאה פ׳ זכור דאורייתא דמחוייב שיהיה לו ס״ת מחמת מ״ע לכם דכתבו) ובספק אם יוצא בתפילין אלו שכתבה זה הקטן הוי כמו חזקת חיוב נגד חזקה דרבא וכמו בחליצה (ולפי זה ממילא מיושב הסתירה בדברי המג״א הנ״ל דגם בציצית יש חזקת חיוב כנגדה) וכתב עוד דבענין הבדיקה יש להחמיר דצריך שיהיה ע״י ב׳ עדים. ואם נמצאו לו ב׳ שערות יש להכשיר כל התפילין שכתבן קודם הבדיקה מיום שמלאו שנותיו שנעשה בן י״ג שנה. אמנם אם בדקו אותו אחר י״ג שנה ולא היו לו ב״ש ואחר זמן מה בדקו ומצאו לו ב״ש י״ל דלא מחזקינן ליה לגדול למפרע (וכן כתב בפשיטות בתשובות נו״ב חאה״ע סימן הנ״ל בדברי המתחיל ואומר אני קמא) וכל זה בתפילין שכתב אחר שידוע בב׳ עדים שהוא בן י״ג שנים אבל אם רק עד אחד מעיד שהוא בן יג״ש לא מהני אלא לכתוב משעת הבדיקה ואילך ובזו אף אביו נאמן אבל מה שכתב קודם הבדיקה שכתבנו להכשיר מכח חזקה דרבא מחזיקין לו גדול למפרע זה מהני רק להכשיר למפרע משעה שמעמידים ב׳ עדים שהוא בן י״ג שנה וצ״ע לדינא עכ״ד ע״ש הרי לפניך מחלוקת הגאונים בזה ומי שדעתו רחבה יכריע ביניהם. ועיין בשו״ת שיבת ציון סי׳ ד׳ שתמה דבכל הש״ס כייל חש״ו בחדא מחתא ולמה בפיסול כתיבת סת״מ נקט בברייתא רק קטן והשמיט חרש ושוטה והביא שגם הגאון בעל תב״ש בסוף הלקוטים למס׳ גיטין הרגיש בקושיא זו ומדחיק עצמו דלכך השמיטו משום דהוא מלתא דלא שכיחא שחרש יכתוב סת״ם. והגאון בעל פמ״ג (בפתיחה כוללת שלו לאו״ח חלק שני אות ג׳) רוצה לומר דבאמת דחרש חשיב בר קשירה דדמי לנקטעה ידו ולכן נוטה להקל להכשיר תפילין שכתבן חרש. אך הרב הנ״ל אין דעתו נוחה בזה דגידם הוא בר דעת ומחויב במצות משא״כ חרש דלא חשיב בר דעת ואינו במצות התורה כלל ואיך נימא שהוא בר קשירה ולכן רוצה לומר דהאי דינא דחרש אי הוי בר קשירה תליא בפלוגתא דר״א ורבנן במסכת שבת (דף קנ״ג) גבי תרומת חרש ולכן השמיט האי תנא דברייתא דין חרש שכתב סת״מ דבספיקא לא קמיירי או דס״ל כהאי תנא דחרש אית ליה דעת (לא ידעתי איך יספיק תירוץ זה גם על שוטה) והפוסקים שהשמיטו דין חרש היינו משום דסמכו על מה דפסקינן בתרומת חרש כרבנן דלאו בר דעת הוא. ושוב חזר בו והסכים לדברי הפמ״ג הנ״ל דחרש הוי בר קשירה וחיזק סברתו בטוב טעם והעלה דחרש שכתב ס״ת ותפילין ומזוזות ואחרים עומדים על גביו להזהירו שיכתוב לשמה והפקח כותב שמות הקדושים בקדושת השם אין לפסלן אך לענין מעשה מספקא ליה אם לסמוך על זה עיין שם באריכות:

(ח) ישראל מומר – עיין בתשו׳ רבינו עקיבא איגר סי׳ ס״ט שנשאל בסופר שנתגלה שזה שנתיים ימים מכר תפילין שהיה מונח בתוך הבתים חתיכות קלף בלא פרשיות ובימים שבינתיים כתב שני ספרי תורות מה דינם וכתב דהסופר הזה נידון כעובר עבירות לתיאבון דעשה כן להרווחת ממון וכשר לכתיבת ס״ת כמ״ש הב״י בא״ח ר״ס ל״ט דדוקא שכופר לכה״ת או להכעיס בדבר אחד והמג״א הוסיף דה״ה בכופר לאותו דבר שאינו להכעיס ולא לתיאבון ואף דהמג״א כתב בסיום דבריו בשם התוספות דאפילו לתיאבון פסול כבר דחו האחרונים דבריו דמהתוספות לא מוכח מידי ולכן בנ״ד הס״ת כשרים ולא חיישינן שמא לא כתב לשמה דזה דמי לאוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין וכו׳ כיון דליכא טירחא לא שביק היתרא ומטעם זה השיג על תשובת שב יעקב חי״ד סימן ס׳ דדן בפשוט על סופר שמחק שמות הקדושים ביריעות פסולות שכתב עליהן מגילות דהאיך יהיה לו נאמנות שקידש האזכרות כו׳ דליתא כיון שהיה רק לתיאבון. אמנם שוב פקפק בזה דבשלמא שחיטה אינו מצוי שיתרמי שהייה ודרסה אבל בס״ת חזינן דכשמגיהים ס״ת מוציאים הרבה טעיות יש לחוש דאירע טעות ונכתב חתי״ן במקום ההי״ן ע״י נגיעה וצריך למחוק כל הרגל ואולי לא רצה לטרוח וגרר הנגיעה ופסול משום חק תוכות (ולפמש״ל סימן ב׳ סק״ב בשם רדב״ז גם כאן יש מקום להקל כיון דליכא טירחא כולי האי וכמו בחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דטרח קצת להחליף) וכתב עוד דיש סניף להכשיר אם הסופר כתב ס״ת אלו לאנשי העיר ששוכן בתוכם למאי דקיי״ל בסימן קי״ט ס״ב דאם חשוד למכור מתארח אצלו ואוכל עמו א״כ בנ״ד דהסופר לא היה חשוד שאינו מניח תפילין רק חשוד להכשיל אחרים והס״ת אלו ששייך לכל בני העיר וגם הוא מכללם וכמה פעמים יקראוהו לעלות לס״ת זו ויברך עליה וגם יוצא ידי קריאה בפ׳ זכור דאורייתא הוי כמו מתארח אצלו ואוכל עמו. אמנם אין רצונו לסמוך ע״ז מבלי הסכמות גדולי המורים ע״ש:

(ט) פסולין – עיין מה שהקשה שארי בתשובת כתר כהונה סימן ב׳ ועיין במג״א סימן ל״ט סק״ז ועיין בס׳ ישועות יעקב בא״ח שם ס״ק ב׳ מ״ש בזה:

(י) יש פוסלין – עיין בתשובת בשמים ראש סימן שי״ח שכתב דאין לדבר זה טעם וריח ואפשר דמסכת סופרים לא אמרו אלא למנותו סופר הקהל או סופר ב״ד שזה כעין התמנות הוא אבל לפסול ספר שכתבו ממזר לא ידעתי לו מקום ועיין בהגהת כס״ד שם שדחה כל הטעמים שבש״ך על זה ועיין בתשובת נו״ב תניינא חלק יו״ד סימן קפ״ב [ובתשובת חתם סופר ס״ס רע״א] מ״ש בזה:

(יא) שאמר – כתב בספר חמודי דניאל כ״י סופר שנשבע שלא יכתוב כתבי קודש בעיר הזאת ועבר וכתב ס״ת נראה דפסולה ע״כ ועמש״ל סימן ר״ח ס״ק ה׳ בשם תשובת זכרון יוסף. וכתב עוד ס״ת שתיקן (וכ״ש שכתב) אדם אחד שאינו יודע שחק תוכות פסול אפילו אם אומר שלא עשה כן פסול דמלתא דלא רמיא לאו אדעתא ע״כ עיין לעיל סי׳ א׳ ס״ג:

(יב) מתוך שנאמן להפסיד שכרו – עיין בתשובת שבות יעקב ח״ב סימן ע״א מבואר שם דדוקא אם ס״ת עדיין ביד האיש שמכר לו הסופר אבל אם מכרו אותו האיש לאחר אינו נאמן דאם אתה מאמין לסופר אתה מוציא ממון מיד האיש שמכרו ע״פ עד א׳ והתורה אמרה לא יקום עד א׳ באיש להוציא ממון על פיו ופירש בזה מה דשאל רבי אבהו ס״ת ביד מי ע״ש (עש״ך ס״ק ט׳) [ועיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה״ע סי׳ נ״ו מ״ש בזה ישוב נחמד לקושיית הש״ך] ועמש״ל סי׳ קכ״ז ס״ק ח׳: